ניכוי הוצאות משפטיות להגנה על נכסים עסקיים במסגרת הליך גירושין

1. רקע עובדתי

1.1. במסגרת הליך גירושין, המתנהל בין "הבעל" ובין "האשה", כלל הבעל, במסגרת תביעתו הרכושית, דרישה לפסק-דין הצהרתי, לפיו הוא זכאי למחצית משווי השבחת נכסיהן של "החברה" ו"השותפות", שנמצאות בשליטת האשה ומשפחתה. בנוסף, ביקש הבעל לצרף את החברה והשותפות כנתבעות בתביעתו הרכושית, בטענה כי בידי החברה והשותפות, נמצאים נכסים המשותפים "באיזון משאבים" לו ולאשה ובטענה, כי כספים שמקורם בחשבון הבנק המשותף לו ולאשה, הוברחו אל החברה והשותפות.

1.2. בעקבות תביעת הבעל, נאלצו החברה והשותפות להתגונן בבית-המשפט, במטרה להדוף את ניסיון השתלטות הבעל על נכסיהן. בין היתר, טענה החברה, כי הסכומים שקיבלה מידי האשה, היוו פירעון חלקי של הלוואות שקיבלה האשה מהחברה בעבר.

1.3. הסכם שכר-הטרחה בין השותפות, החברה והאשה מצד אחד, ובין עורך-הדין שנשכר לצורך העניין מצד שני, קבע, כי בתמורה לייצוג בבית-המשפט לענייני משפחה בתביעות שעניינן מזונות, אחזקת ילדים ותביעות רכושיות שונות, ישולם לעורך-הדין סכום קבוע מראש וכן סכום נוסף בגין כל ישיבת בית-משפט בה ישתתף עורך-הדין. על חשבון שכר-הטרחה שולמו לעורך-הדין סכומים שונים, שמקורם בחשבון הבנק של השותפות.


2. השאלה המשפטית
האם ניתן להתיר בניכוי, לצורך קביעת הכנסותיהן החייבות של החברה ושל השותפות, חלק מהתשלום לעורך-הדין, המיוחס להגנה על נכסי החברה והשותפות?


3. מסקנות

3.1. חוות-הדעת קבעה, כי ההוצאות המשפטיות במקרה דנן, הוצאו לשמירת הנכסים הקיימים בחברה ובשותפות, בין היתר, במטרה להגן על זכותה של החברה בהלוואה שהעניקה החברה לאשה, כמו גם לשם שמירת המוניטין המיוחסים לחברה ולשותפות ולשם הגנה על עסקי החברה והשותפות מפני שיבושים העלולים להתרחש, במקרה של השתלטות גורם זר על נכסיהן ועסקיהן.

3.2. בהמשך לאמור לעיל ובהתבסס על סקירת הוראות הפקודה, פרשנות רשות המסים, ספרות מקצועית והעקרונות החשבונאיים החלים על ההוצאות שבנדון, נקבע, כי ההוצאות המשפטיות אינן הוצאות הוניות היוצרות לנישום נכס כלשהו, אלא הוצאות רגילות, הגורמות לנישום לחסרון כיס ולכן יש להתיר אותן בניכוי. חיזוק למסקנה אליה הגיעה חוות-הדעת נמצא בפסיקה הישראלית ובדין האנגלי. 

3.3. חוות-הדעת הוסיפה, כי מן הדין היה להתיר את ההוצאה בניכוי בחלקה היחסי, גם במקרה בו השותפות והחברה לא היו צד להסכם שכר-הטרחה עם עורך-הדין. קביעת החלק המיוחס לרכיב העסקי הינה שאלה עובדתית ולא משפטית. בהיעדר קביעה מפורשת שכזו, ניתן לנהוג במספר דרכים חלופיות: (i) לפנות לעו"ד המטפל בתביעה ולבקש ממנו לקבוע את החלק העסקי מתוך כלל שכר-הטרחה, בהתאם להיקף העבודה שהושקע בנושא; (ii) לאמץ את תקנה 18 לתקנות מע"מ גם לעניין מס הכנסה ולהתיר בניכוי שני שלישים מהסכום הכולל של ההוצאה; (iii) לבצע את ייחוס הסכומים בהתאם לסכומים שעמדו בסיכון כתוצאה מתביעת הבעל.

3.4. לאור מסקנת חוות-הדעת בשאלת ניכוי ההוצאות לצורך חישוב ההכנסה החייבת ולאחר בחינת הוראות חוק מע"מ הרלבנטיות לנושא, חוות-הדעת קבעה, כי יש להתיר את מס התשומות בגין ההוצאות המשפטיות וההוצאות האחרות בניכוי ממס העסקאות בו מתחייבות החברה והשותפות. תקנה 18 לתקנות מע"מ קבעה במפורש, כי בנסיבות דומות לאלו שלפנינו, יש לנכות את מס התשומות בהתאם לחלקו היחסי של השימוש לצורכי העסק ובהיעדר אפשרות לקביעה מדוייקת של חלק זה, יותרו בניכוי שני שלישים ממס התשומות, בהנחה (המתקיימת במקרה שלפנינו) כי עיקר השימוש בשירות הינו לצורכי העסק.






א. רפאל, ושות', עורכי דין | כל הזכויות שמורות 2010 ©
Tivonet